על קרבה והקרבה

השאיפה האנושית לקִרְבָה היא צורך בסיסי המוטמע עמוק בעצם קיומנו - מהחיבוק האימהי הראשון, דרך רגעים של אינטימיות עמוקה עם אהובים או תחושת חיבור לקהילה ועד לחוויית אחדות עם הבריאה. השאיפה לקרבה מלווה אותנו כחוט שני במסע החיים. היא אינה רק כמיהה רגשית, אלא מפתח לתחושת ביטחון, אהבה ומשמעות.

המושג הַקְרָבָה קשור באופן הדוק ליכולת שלנו להיות בקרבה. הקרבה קשורה לתנועה של ויתור או שחרור שיכול להוביל אותנו לעומק חדש של קשר. הקרבה יכולה להיות תנועה של ויתור או ביטול עצמי שמרחיקה אותנו מעצמנו ומאחרים, ויכולה להיות תנועה של שחרור המחסומים שאנו שמים בינינו לבין הסביבה.  

מאמר זה יבחן את היחסים המורכבים בין קרבה והקרבה, ויעמיק באופן שבו ויתור נכון יכול לסלול את הדרך לקשר עמוק יותר, עם עצמנו, האחרים והקהילה.

הצורך הבסיסי בקִרְבָה

הצורך בקרבה אינו פריבילגיה. הוא צורך אנושי בסיסי. הוא חלק מהתשתית הנפשית וההישרדותית שלנו. קרבה מספקת לא רק את צרכינו הרגשיים, אלא מהווה גם תמיכה הישרדותית. תינוק שאינו חווה מגע וחום אנושי עלול לפתח עיכובים התפתחותיים משמעותיים לצד בעיות רגשיות אחרות, אדם שחי בגפו עלול לחוות בדידות ודכדוך, אך גם להיות חשוף לסכנות נוספות בחיים לבד ללא הגנה ודאגה של אדם קרוב או קהילה.

קרבה מביאה עמה תחושה של חיבור עמוק, שייכות ואהבה. זו תחושה עמוקה ש"אני לא לבד" בעולם, שאני חלק בלתי נפרד ממשהו גדול יותר. קרבה מתאפשרת שהלב פתוח ויש הסכמה פנימית לראות ולהיראות, לשמוע ולהישמע, לתת מקום לעצמנו ולאחר להיות כפי שהוא.

קרבה קשורה ליכולת שלנו להיות בפתיחות ובנוכחות. לפעמים די במבט אחד, בשקט משותף, או בנשימה יחד כדי להרגיש את החיבור הזה. לעיתים קרבה נבנית בהדרגה, מתוך מוכנות להסיר שכבות של הגנה ופחד. היא תלויה באומץ הפנימי שלנו להיות בנוכחות מלאה עם החוויה הפנימית שלנו ובפתיחות אל האחרים.

קרבה מתאפשרת כשאנחנו מאפשרים לעצמנו "לחשוף את הקְרָבַיִם", כלומר נמצאים בחיבור עמוק לפנימיות שלנו, לחוויה הרגשית ולפגיעות בתוכנו. היא  מתאפשרת כשאנו חשופים ונטולי מגננות. כשאנו מסכימים להראות את המקומות הלא-מעובדים והכואבים, מפסיקים לייפות את הדברים מבחוץ ומאפשרים לאחר לראות אותנו בלי מסיכות. זה סוג של אינטימיות רדיקלית  – עם עצמך או עם אחר.

ה"קרב" על הקִרְבָה

קרבה, כאמור, היא צורך בסיסי ולכן פעמים רבות כשאין תחושת קרבה אנו נערכים ל"קרב" על הקִרְבָה. אנו נלחמים בכל כוחנו על מנת להרגיש שרואים אותנו ומקשיבים לנו. פעמים רבות אנו נלחמים על האהבה ועל ההבנה באופן שרק מעמיק את הריחוק בינינו. כאשר הכמיהה לקרבה הופכת לדרמה של תסכול ואכזבה ומאבק על הצרכים הרגשיים שלנו, אנחנו מבקשים חום – אך במקום להתרכך, אנו נעשים תובעניים ותוקפים או נעלבים ונסגרים ומגבירים את חוויית הריחוק והסבל.

לדוגמה, אדם שזקוק לחיבוק אך לא מקבל אותו, עשוי להביע את פגיעותו בצורה מאשימה ודורשנית (מלשון דרישה) כמו "לא אכפת לך ממני" או "את כולם אתה מחבק, אבל אותי לא" או "מה כבר ביקשתי – חיבוק?". הכעס והכעס, יחד עם הנזקקות והתחושות של קורבנות, יכולים להוביל לסגירות ולריחוק. כשאנחנו פועלים מתוך מקום כזה, הלב שלנו נסגר בפני האחר וגם ליבו נסגר בפנינו. גם אם בסופו של דבר, לאחר מאבק, אנו מקבלים את מה שחשבנו שנחוץ לנו, המניע של האחר פעמים רבות הוא כניעה לרצונותינו ונובע מתחושת מחויבות או אשמה, ולא בהכרח מתוך הבנה, אהבה ורצון טוב.

לעומת זאת, כאשר אדם מביע את פגיעותו בצורה כנה ופתוחה, תוך הסכמה לחשוף את הכאב, הצורך והפגיעות שלו – למשל: "היה לי יום קשה, וכל מה שאני באמת צריך עכשיו זה חיבוק", מתפנה מקום לחיבור אמיתי. ההסכמה להיות חשוף עם הכאב והצורך שלנו, מאפשרת לאדם שמולנו להרגיש את עוצמת הכנות שלנו, ומובילה אותו לפעול מתוך רצון אמיתי ואכפתיות. במקום להרגיש מחויבות או אשמה, הוא יכול להרגיש את הצורך האמיתי שלנו ולרצות להעניק את החיבוק מתוך אהבה, לא מתוך חובה.

החשיפה הזאת, של פגיעות וכאב, היא זו שמאפשרת קרבה אמיתית. היא נוגעת ללב ויוצרת מקום שבו יש מרחב לאהבה ולקרבה להתעורר ולהעמיק. אם במקום להילחם על הצרכים שלנו ולנסות לכבוש או להשיג בכוח או בתמרון את מה שאנחנו רוצים – נפתח ונחשף נגלה חיבור שיש בו נוכחות, רגישות ורצון טוב. קרבה צומחת משדה של אמון, נוכחות ורגישות הדדית.

הפרדוקס של ההַקְרָבָה: ויתור לשם חיבור

קרבה אמיתית לעיתים דורשת הַקְרָבָה. הקרבה היא היכולת שלנו לוותר ולשחרר את מה שאנו נאחזים בו, מה שאינו מקרב ואף מרחיק.  זהו אינו ויתור במובן של כניעה או ביטול עצמי, אלא להיפך, ויתור שמוביל לשחרור ההיאחזויות המיותרות שמרחיקות אותנו מעצמנו ומאחרים. את הוויתור הזה אפשר לראות כמעין הקרבה אישית, שמביאה אותנו להיות יותר אמיתיים ופתוחים עם עצמנו ועם אחרים, ובכך מאפשרת לחיבור אמיתי להיווצר.

כאשר אדם מגן על עצמו דרך "חומות" שמסתירות את פגיעותו, הוא למעשה סוגר את הדלת למערכות יחסים אינטימיות ואותנטיות. הפחד מדחייה או הצורך בשליטה על התמונה שהוא מציג לעצמו ולעולם יכול להיות חסם עיקרי לקרבה. חומות אלו, שמוקמות מתוך רצון להגן על עצמנו, עשויות להרגיש בטוחות, אך הן גם חוסמות את הדרך לקרבה ולחיבור האמיתי שאנחנו מייחלים לו. ככל שהאדם מתעקש להחביא את חולשותיו מאחורי "חזות החוזק", כך קשה לו לפתח קשרים עמוקים. החוזק המוצג מבחוץ נותר לעיתים ריק ונעדר מהחוויה הפנימית והופך את החיבור עם אחרים למאולץ ומתאמץ.

הפרדוקס טמון בהבנה שכל וויתור על המגננה הזו, כל פתיחות ומוכנות לחשוף את החולשות, הכאב והפגיעות שלנו, יכול ליצור את הקִרְבָה המיוחלת. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להיות חשופים עם כאבנו ושברירותנו, אנחנו מזמנים לתוך הקשר את האפשרות לחיבור אמיתי ועמוק. אז האדם שמולנו יכול לראות אותנו כפי שאנחנו ולא דרך מסך של מגננות, אלא מתוך המקום הכי חשוף ורגיש שלנו. ברגע שהאדם מוכן להקריב את התדמית החיצונית החזקה, הוא מוותר על הגנה רגשית מיותרת, ופותח פתח להעמיק את החיבור. הוויתור הזה איננו וויתור על העצמיות שלנו, אלא שחרור מהקיבעון שמונע מאתנו להיות מה שאנחנו – זה מה שמאפשר לנו להיות נוכחים באמת בקשרים שלנו ולהיות חלק מקשר של אהבה וקרבה.

הקרבה נכונה : ויתור ושחרור שיוצרים חיבור

הקרבה נכונה היא הקרבה שמקרבת אותנו לעצמנו ולאחרים. היא אינה מחייבת ביטול עצמי של מי שאנחנו או של הצרכים והרצונות שלנו. לעיתים היא דורשת ויתור של הצורך המיידי שלנו עבור משהו גדול יותר. ביטול עצמי שנובע מהצורך לרצות את האחר או מהחשש להיכנס לעימותים הוא ויתור שנובע מפחד ולא מאהבה. הוא מדלדל את האנרגיה הפנימית ומוליד רגשות שליליים כמו תסכול, כעס וטינה. הקרבה נכונה היא בחירה של אהבה – לא ציות ולא ביטול עצמי. זה ויתור שנובע מרצון לקשר קרוב ומיטיב וההבנה שיש לשחרר את המכשולים שמרחיקים בינינו.

מה עלינו להקריב כדי להיות קרובים יותר ?  

קרבה יכולה להתאפשר בשלוש רמות: עם עצמנו, עם אחרים ועם הקהילה, ודורשת וויתורים שונים.

אם נרצה לטפח קרבה נוכל להתבונן פנימה ולבחון איזו הקרבה נדרשת כדי להיות בקרבה.

נוכל להתמקד בשתי שאלות פשוטות: 

מה מונע מאיתנו קרבה?  

ומה יכול לאפשר קרבה?

הנה מספר רעיונות שיכולות לתת התחלה של כיוון לחקירה הפנימית:  

קרבה אל עצמי

הקרבה לעצמי היא הבסיס לכל חוויית קרבה אחרת. כדי להיות יותר קרוב לעצמי, כדאי : 

• לוותר על דימוי השלמות של מי שאני אמור/ה להיות -

   זו הקרבה של התדמית והמסכות, ושל הצורך לרצות את הציפיות החיצוניות.

  
  

• להסכים להרגיש באמת -

   זו הסכמה לחוות את כל קשת הרגשות ולא לברוח מכאב, מפגיעות ומבלבול.

  
  

• להקריב את ההרגל לברוח מעצמי -

   להפסיק לברוח דרך עשייה אינסופית, ביקורת עצמית, האשמה של האחר והסחות דעת אחרות.

להיות קרוב לעצמי זה להסכים להפסיק לברוח מהחוויה ולפגוש את עצמי – בלי להסביר, לשפוט או לתקן.

קרבה אל האחר

כדי להיות קרוב לאחר ולבנות קשרים משמעותיים, כדאי:

• לוותר על הצורך להיות צודק/ת -

  זו הקרבה של האגו שרוצה לנצח ושידו תהיה על העליונה, גם אם זה במחיר של התרחקות.

  
  

• להקריב את המגננות שמונעות פגיעות -  

  מגננות שומרות עלינו, אך גם שומרות אותנו מאחורי חומה. הסכמה להסכים להתמסר לחוויה שמעבר למגננות, מאפשרת לנו חשיפה שמקרבת בינינו.

  
  

• לוותר על שליטה -

   לשחרר את הצורך בשליטה שמשאיר אותנו בטוחים אך מרוחקים, והסכמה להתמסר, להיפתח, להיחשף ולהתקרב גם אם זה מפחיד.

אי אפשר להיות גם מוגן וגם קרוב. הקרבה דורשת להסכים להיראות, כפי שאני, גם כך וגם כך.

קרבה לקהילה

כדי לטפח תחושת שייכות וחיבור בתוך המעגלים החברתיים הרחבים שלנו, כדאי:

• לוותר על פרטיות מוחלטת ונפרדות –

פרטיות היא כיבוד הגבולות שלנו, אך במקום להתחפר במקלט הפרטי והמבודד שלנו, אנו יכולים להסכים להיות חלק, להשמיע קול, לפעול ולהשפיע על הקהילה.

• להקריב נוחות אישית למען טוב משותף –

נכונות לצאת ממרחב הנוחות שלנו כדי לתרום ליוזמות משותפות, להיטיב עם הקהילה  ולהתחבר עם הסובבים אותנו.

• לוותר על תחושת "מה יצא לי מזה" –

מעבר לאינטרס עצמי מתוך הבנה שאני חלק מתוך קהילה, נדרשת הקרבה למען הקהילה על מנת לבנות, לחבר ולאחד את חברי הקהילה.

קרבה אמיתית לקהילה היא תוצאה של נתינה שמגיעה מהלב – לא כעול, אלא כבחירה ומתוך רצון טוב.

לסיכום

קרבה אמיתית דורשת הקרבה – ויתור על המגננות, המסכות והצרכים המיידיים כדי לאפשר קשרים אותנטיים. הקרבה שלא מגיעה מתוך מניעים זרים של האגו, אלא מתוך רצון פנימי אותנטי להתחבר – עם עצמנו ועם העולם שסביבנו. הקרבה מתחילה בהבנה ובאומץ להסתכל פנימה, להסכים להיחשף ולהתמסר לחוויה. הקרבה היא הנכונות להיפתח ולוותר על מה שמעכב אותנו מלהיות נוכחים באופן אמיתי ומלא.

הקרבה היא בחירה של אהבה - לוותר על המגננות, על הצורך בשליטה, על הציפיות המוגזמות – מתוך כוונה אמיתית ליצור קשרים אמיתיים וקרובים. כל קרבה דורשת הקרבה, וההקרבה האמיתית היא לא רק וויתור, אלא יצירת מקום פנוי כדי שנוכל לפגוש את עצמנו ואת אחרים במלוא האנושיות שלנו.

הלוואי שנפתח את הלב לאהבה ולקרבה, נוותר על הפחד ונסכים לחוות את החיים כפי שהם בפתיחות ובאומץ לב.