רוח שטות

הדרך להשתחרר ממגבלות המיינד ולמצוא חופש, חיות ושמחה.

אנחנו רגילים לחשוב על “שטות” כעל טיפשות, פזיזות או חוסר רצינות. עם זאת, בתורת הקבלה יש מושג שנקרא "שטות דקדושה", כלומר שטות קדושה. אין זו קלות דעת, אלא תנועה פנימית שמאפשרת לנו לצאת לרגע ממסגרת החשיבה הרגילה, להשתחרר מהכובד המנטלי ולהתחבר לרובד עמוק, חי וחופשי יותר של הקיום. מתוך היציאה הזו מתאפשרת התעלות מעל ההיגיון המוגבל וחיבור לשמחה פנימית אמיתית, הנובעת משחרור התבניות המוסכמות ומהרצון העמוק של הנשמה לחופש, ביטוי והגשמה. אין כאן ביטול של השכל, אלא איזון שלו ופתיחת מרחב שבו אנחנו פוגשים את החיים מתוך חופש ושמחה.

חג הפורים משמש כעיתוי המרכזי בשנה לתרגול רוח זו, ומאפשר לאדם לגעת ברבדים עמוקים יותר של זהותו.

מגבלות המיינד והחשיבה המתחשבנת   

רוב חיינו מנוהלים על-ידי המחשבה: אנו משווים, מנתחים, שוקלים ומודדים. זהו כלי חיוני, אך מטבעו מוגבל. המיינד רואה רק חלק מהמציאות, וחלקה נשאר מוסתר, כשהוא נשען על ניסיון העבר ופועל מתוך אמונות שהתקבעו. כאשר אנו נאחזים בתפיסות חלקיות כעובדות מוחלטות – כמו “ככה זה”, “אין אפשרות אחרת”, “אני כזה”– אנו מצמצמים את המציאות שלנו וסוגרים את הדלת בפני אפשרויות חדשות.

הנטייה של המיינד היא למדוד ולהתחשבן במונחים של "יותר" או "פחות":

אנו משווים את עצמנו לאחרים  וכך מודדים את הערך העצמי שלנו, מתחשבנים כמה נתנו וכמה קיבלנו בתמורה, ולא פעם איננו מרוצים מהמקום שבו אנו נמצאים, כי נדמה לנו שיש תמיד מקום טוב יותר.

הריפוי של פורים

הריפוי של פורים מתרחש דרך טרנספורמציה הנולדת מההסכמה להרפות מהשליטה של המיינד, מהחשיבה המתמדת, מההתחשבנות ומחשיבות היתר. לשם כך אנחנו חוגגים "עד-לא-ידע" (בין ארור המן לברוך מרדכי), כלומר מוותרים על השיפוטיות והצורך להגדיר ולדעת. אנחנו "נותנים בהגזמה" - לא רק משלוח מנות גם מתנות לאביונים ולא רק אחד, אלא שניים לפחות. אנחנו מתחפשים, שותים ומשתטים – ושוכחים את עצמנו לרגע אחד, כדי שנוכל למצוא איכויות שהסתתרו ונעלמו מרוב חשיבות עצמית, וכך מגלים את עצמנו מחדש.

החיבור הזה לעצמנו ולאחרים מתוך מקום משוחרר ופתוח יוצר חיבור עמוק, חופש פנימי ושמחה פורצת גבולות.

פורים – התפוררות, שחרור ושמחה

השם "פורים" הוא מלשון התפוררות.  כחג האחרון בלוח השנה העברי, תפקידו הוא לרכך ולפרק בעדינות את המבנים התודעתיים, האמונות המגבילות והמשא המיותר שצברנו במהלך השנה. עם הפנים קדימה לשנה החדשה ולפני שמתחילים את המסע החדש אנו מבקשים לשחרר את מה שלא משרת אותנו, את המשא שמכביד על המסע שלנו. לפני שבונים סדר חדש בליל הסדר – נרצה לפרק את הסדר הפנימי הישן שמגביל ומעכב אותנו.

פעולת הפירוק אינה כוחנית ואינה נעשית מתוך מאמץ כבד, אלא דרך תנועה עדינה של קלילות, משחקיות, הומור והשתטות - תנועה הפוכה מן הדרך שבה אנו רגילים "לעבוד" על עצמנו. במקום עבודה פנימית נוקשה על המצוות והמידות, אנו חוגגים דרך משתה פרוע ופורץ גבולות שמאפשר לנו לשתות ולהשתטות וכך לוותר על רצינות היתר, ההתחשבנות והחשיבות העצמית. וכך בלי לשים לב כמעט מתרחשת עבודה פנימית המפוררת בעדינות את האמונות המוגבלות והמגבילות

ההזמנה לחוות מצב של "עד־לא־ידע" אינה קריאה לאובדן דעת, אלא הסכמה לשחרור הדעת מהידע המוגבל והמגביל, להרפות מהדעות הקדומות ומההגדרות המקבעות אותנו – החברתיות, התרבותיות ואף האישיות. אלו הם מבנים פנימיים שמספרים לנו ללא הרף איך אנחנו “אמורים” להיות, ולעיתים מרחיקים אותנו מעצמנו. פורים מזמין להפסיק לשפוט, להפסיק להשוות, ולהניח לחשבונות הבלתי פוסקים – עם אחרים ועם עצמנו.

אין כאן שבירה של האישיות, אלא המסה עדינה של המעטפת הנוקשה שלה. דרך הומור והשתטות אנו מאפשרים למה שאמיתי - להישאר, ולמה שאינו אמיתי - להשתחרר.

פורים הוא רגע שבו אנו מפסיקים “לעבוד על עצמנו” ולנסות להשתפר, אלא מסכימים "לפגוש את עצמנו" ופשוט להיות. התחפושת מאפשרת לנו לצאת מן התדמית המוקפדת שאנו מתחזקים ביומיום - את התפקיד, האחריות והזהות המוגדרת. לרגע אחד אנו משילים את ה"מדים" הנוקשים ומרשים לעצמנו לנוע בחופשיות ובגמישות שמאפשרת התחפושת. בכך אנו משחררים את החשיבות העצמית, את הרצינות העודפת ואת ההתחשבנות המתמדת, ופותחים מרחב שמאפשר ביטוי אחר.

התחפושת, אינה רק מאפשרת הסתרה אלא מהווה אמצעי לגילוי. דווקא כאשר אנו “מעמידים פנים”, מתאפשר לנו לבטא איכויות עמוקות שהיו חבויות תחת מעטה ההרגל והשליטה. זהו גילוי של רובד אותנטי יותר – כזה שאינו תלוי בתפקיד, אלא בפשטות של להיות.

ארכיטיפ ה"שוטה" - תום, פשטות ואומץ להתחיל מחדש

ארכיטיפ "השוטה" בקלפי הטארות אינו מייצג טיפשות אלא חירות פנימית. הוא דמות שמסכימה לצעוד אל הלא־נודע בלי להיאחז בסיפורי העבר ובלי לנסות לשלוט בעתיד. הוא נושא תרמיל קטן – סמל לכך שהמסע הרוחני דורש הפחתה, לא צבירה: פחות זיכרונות שמגדירים מי אני, פחות דאגות שמכתיבות לאן אני הולך ויותר נוכחות, סקרנות, התלהבות ואמון בדרך.

במובן זה, פורים הוא “החג של השוטה”. זהו זמן מקודש שבו אנו מתרגלים הסרה יזומה של הרצינות המכבידה ושל הזהויות המקובעות. זהו זמן מקודש שבו אנו מתרגלים הסרה יזומה של הרצינות המכבידה ושל הזהויות המקובעות. ההשתטות, ההתחפשות וההומור אינם בריחה מהחיים אלא תרגול של חופש פנימי — יציאה זמנית מהדמות שחשבנו שאנחנו חייבים להיות. המסכה אינה מסתירה; היא מאפשרת לנשום ולגלות צדדים שלא קיבלו רשות להופיע.

השוטה פועל מתוך מה שמכונה “תודעת המתחיל”: היכולת לפגוש כל רגע כאילו הוא חדש. אין זו מחיקה של ניסיון החיים, אלא השהיה של הידע האוטומטי כדי לאפשר ראייה רעננה. כאשר איננו יודעים מראש, אנחנו יכולים באמת לראות. כאשר איננו מתחשבנים, אנחנו יכולים באמת לחיות.

פורים מזמין אותנו לאמץ לרגע את איכויות השוטה:

להפחית מהמטען או המשא שאנחנו נושאים על עצמנו.

להרפות מהצורך לדעת ולהיפתח לחוסר וודאות.

לסמוך על עצמנו ועל המציאות שתראה לנו את הדרך ושנצליח ללכת בה.

להסכים ללכת צעד אחר צעד, בלי לשכוח להריח את הפרחים וליהנות מהדרך.

ולגלות שמתחת לרצינות היתר יש שמחה שאינה תלויה בדבר.

זה איננו ויתור על השכל, ההיגיון או על האחריות, אלא יצירת איזון.

פעם בשנה אנחנו מתאמנים בלא להחזיק כל כך חזק — לא להסתיר את עצמנו וגם לא להחצין את עצמנו במעטה של זהות, אלא לאפשר לעצמנו להיות מי שאנחנו - מחוברים, חופשיים ושמחים.

מאחלת לכולנו את הכח לשחרר את הרצינות ולמצוא את האומץ להשתחרר ולהשתטות. חג פורים שמח