מערכות יחסים מאושרות

אנו נוטים לחשוב שמערכות יחסים הן מקור האושר שלנו – זוגיות טובה, ילדים, משפחה אוהבת. ואכן, קשרים משמעותיים הם מרכיב חשוב בתחושת השייכות והמשמעות בחיינו, ואנשים החיים בתוך מערכות יחסים קרובות ומיטיבות חווים לא פעם יותר סיפוק, יציבות רגשית ורווחה. עם זאת, מערכות יחסים עשויות גם לעורר כאב, תסכול ואכזבה.

לכן כדאי להתבונן בהן בעדינות מזווית נוספת: מערכות יחסים אינן המקור לאושר שלנו וגם לא השורש לסבל, ולכן המרדף אחרי האהבה כדי להשיג תחושת שייכות ואהבה או כדי להימנע מבדידות ומכאב, אינו הדרך אל האושר.

הן אינן מייצרות יש מאין, אלא חושפות ומפגישות אותנו עם מה שכבר קיים בתוכנו. הן אינן מבטיחות תחושת ביחד או מונעות בדידות, משום שהאופן שבו אנו חווים אושר או קושי נובע במידה רבה מהדרך שבה אנו פוגשים את עצמנו ואת חוויית החיים.

כך, אדם הנושא בתוכו תחושת בדידות עשוי לחוש אותה גם בתוך קשר אוהב. אדם המאמין ש"כאשר מישהו יאהב אותי – אהיה מאושר" מגלה לעיתים שגם כשהאהבה נוכחת, עדיין מתקיימת תחושת חסר המבקשת מענה פנימי.

מערכות יחסים לא נועדו להשלים את החלקים החסרים בתוכנו, אלא להפגיש אותנו עם האחר באופן שמאפשר מפגש כן ואמיתי עם עצמנו. מערכות יחסים מרפאות אותנו לאו דווקא בגלל מה שאנחנו מקבלים מהאחר, אלא דרך האופן שבו אנו לומדים להיות בנוכחות, לאהוב, לתת – לאחר וגם לעצמנו.

מתוך ההבנה הזו ניתן לזהות שלושה דפוסים מרכזיים שמערערים את תחושת האושר בתוך קשרים, ולצידם שלושה כיווני תנועה פנימיים היכולים לשנות בהדרגה את האופן שבו אנו חיים, חווים ואוהבים בתוך מערכות יחסים.

אלו שלושת המרכיבים שמערערים את חוויית האושר במערכות יחסים ושלוש דרכים שניתן לרפא אותם:

אהבה והיקשרות  (Attachment)

הנטייה האנושית הטבעית היא להיקשר מתוך הרצון להיות שייכים, מוגנים ונאהבים. ההיקשרות יוצרת קרבה, אינטימיות ומשמעות,  אך כאשר היא מתקבעת והופכת להיאחזות – היא משנה את אופייה:  מתנועה חיה של אהבה היא נעשית צורך שמבקש ביטחון או אושר דרך האחר. במקום לאהוב, אנחנו נאחזים באחר כדי למלא חסר פנימי שאנו מתקשים לפגוש בעצמנו.

המושג Attachment בגישה הפסיכולוגית המערבית מתייחס להיקשרות, ורואה בה בסיס להתפתחות של קשר בטוח, יציב ומיטיב. אותו מושג בגישה הבודהיסטית מתורגם כהיצמדות או היאחזות – כלומר תלות רגשית במה שאנו מאמינים שייתן לנו אושר: דברים, אנשים ומצבים.

כאשר אדם נמצא במערכת יחסים מתוך היצמדות, המיקוד שלו הוא ברצון שהאחר יספק לו אושר. בעוד שאדם האוהב באמת שואל כיצד הוא יכול להיטיב עם האחר, והאהבה עצמה היא מקור הסיפוק שלו.

ההבדל מתבטא בשאלת היסוד:

במצב של היצמדות נשאל : איך האחר יכול לגרום לי אושר?

הפעולה של האחר גורמת לי אושר — כלומר האושר שלי תלוי בו.

במצב של אהבה נשאל : איך אני יכול לגרום לאחר אושר?

הפעולה האוהבת גורמת לי אושר — כלומר מקור האושר קיים בתוכי.

הסבל אינו נובע מהקשר עצמו אלא מהיאחזות בו ומהניסיון להשיג דרכו משהו פנימי שלא קיבל מענה. כאשר אדם נאחז, הוא רוצה לקבל ומפחד לאבד; כאשר אדם אוהב, הוא רוצה לתת ומוכן לשחרר.

מערכת היחסים אינה אמורה למלא את כל החוסרים הרגשיים שלנו. תפקידה אינו למלא את הריק, אלא לעזור לנו לפגוש ולרפא אותו.

התובנה: אהבה היא הגורם לאושר (ולא היצמדות).

אושר צומח במרחב של חופש ואהבה. אהבה מאפשרת התרחבות של הלב ושחרור של התודעה, בעוד שהיצמדות מצמצמת את החוויה מתוך פחד וניסיון שליטה ומייצרת סבל.

התרגול: לטפח אדיבות ונדיבות כלפי האחר

טיפוח אדיבות ונדיבות דרך המעשים, המילים והמחשבות שלנו, הן פעולות קטנות של תשומת לב והרחבת הלב והן אימון יומיומי שמטפח את האיכות האוהבת של הלב.

השתקפויות והשלכות

מערכות יחסים הן מראה חיה ודינמית של מערכת היחסים שלי לא רק עם האדם שמולי, אלא גם עם עצמי ועם העבר שלי. הן מציפות בנו חלקים שלא תמיד היינו פוגשים לבד: פגיעוּת, חוסר ביטחון, פחד מדחייה, צורך בהכרה ובשייכות. דווקא המפגש הקרוב עם האחר חושף שכבות עמוקות בתוכנו, שלא יכולנו לפגוש לבד.

השלכה היא מנגנון נפשי שבו אנו מייחסים לאחר רגשות, ציפיות או סיפורים שנוצרו בתוכנו בעבר.  האחר, מבלי שנשים לב הופך להיות לנושא של זיכרון רגשי ישן. במקום לראות את האדם שמולי כפי שהוא, אני פוגש דרכו את הכאב שלי, את הפחד או הצורך שלא קיבל מענה שקיים בתוכי. האחר הוא המראה דרכה אני יכול לראות אותי - את מה שחי בתוכי ומבקש להיראות ולהירפא דרך מערכת היחסים שלי עם עצמי.

התובנה: הקשר שלי עם האחר הוא מראה בה אני רואה את ההשתקפות של עצמי.

האחר אינו הגורם לאושר או האשם בסבל שלי - האושר כמו גם הסבל שלי הם שלי ובאחריותי. האחר אינו הבעיה ואינו הפתרון — הוא הטריגר. מערכת היחסים אינה יוצרת את הכאב; היא מגלה אותו.

והקשר מזמין מעבר מתגובה לא מודעת — למפגש כן עם עצמי.

התרגול: מודעות, התבוננות ולקיחת אחריות.

לעצור ברגע של טריגר, ולשאול:

מה מתעורר בי עכשיו?

איך זה קשור אלי?

ומה זה מבקש ממני?

המטרה אינה לנתח — אלא לחשוף מה מפעיל אותי – ובמקום להשליך אותו על האחר - לקחת עליו אחריות ולהסכים לחוות אותו ולמצוא את הדרך לרפא אותו.

ציפיות, אכזבות וסיפוק עמוק

במערכות יחסים אנו מגיעים כמעט תמיד עם ציפיות גלויות וסמויות: שיראו אותנו, שיבינו אותנו בלי שנצטרך להסביר, שיאהבו אותנו באופן מסוים, שיתנו לנו תחושת ערך, ביטחון או משמעות. הציפייה עצמה היא טבעית ואנושית, אך כאשר היא הופכת דרישה סמויה שהאחר ימלא את עולמנו הפנימי — היא נעשית מקור מתמשך לתסכול, אכזבה וסבל.

לעיתים איננו מודעים לכך שאנו מבקשים מהאחר המשמעותי שלנו לספק לנו משהו עמוק בהרבה ממה שקשר אנושי יכול לתת: תחושת שלמות, היעדר חסר, מנוחה מהמאבק הפנימי. וכאשר האחר אינו מצליח למלא זאת — לא כי אינו אוהב, אלא כי הדבר אינו אפשרי — אנו חווים אכזבה. כך נוצר בלבול בין הצורך האנושי בקשר לבין ציפייה שהקשר יפתור את תחושת החסר בתוכנו.

מערכת היחסים יכולה להביא שמחה, קרבה ומשמעות, אך היא אינה מחליפה את הסיפוק העמוק שנולד ממפגש אמיתי, כן ואמיץ עם עצמנו - הסיפק שמגיע כאשר אנו לוקחים אחריות על הצרכים שלנו ועל הריפוי שלהם. אכזבה אינה בהכרח סימן לכך שמשהו "לא עובד" בקשר, אלא לעיתים סימן לכך שתלינו בקשר תפקיד שאינו שלו. כאשר אנו מפסיקים לדרוש מהאחר להשלים אותנו, מתאפשר מפגש חופשי יותר — מפגש של שני שלמים הלומדים ללכת יחד, ולא של שני חסרים המנסים למלא זה את זה.

התובנה: אושר קשור ליכולת שלנו לראות ולתקשר את הצרכים שלנו.

הסיפוק העמוק אינו נולד מכך שהמציאות עומדת בציפיות שלנו, אלא מהיכולת להיות בקשר עמוק עם עצמנו ועם החיים כפי שהם.

אם יש לנו צורך פנימי — אפשר לבקש מהאחר את מה שאנו זקוקים לו, בלי לצפות שהאחר יבין אותנו מעצמו, וללא ציפייה שהבקשה תתמלא. גם אם נענה, וגם אם לא — נלמד לקבל, לשחרר ולהישאר מחוברים לעצמנו ולחיים. 

התרגול: להסכים להיות פגיעים ולבקש עזרה.

במקום להיסחף אל מחשבות מאוכזבות כמו "זה היה צריך להיות אחרת" או "אם הוא היה מבין — הייתי מרגישה טוב" — לעצור ולשאול את עצמנו:

מה אני צריכ/ה עכשיו?

ומה אני בעצם מבקש/ת?

ופשוט לבקש - ולהסכים לקבל כל תשובה באהבה ובהודיה.

היכולת להיות בקשר עם הצורך שלנו ולבקש אותו הוא חלק גדול בתהליך הריפוי. כדי לחוות סיפוק עמוק, אין הכרח שהצורך יתמלא - אלא רק שנכיר בו ונקבל אותו. כך מתפתח סיפוק מסוג אחר — לא סיפוק רגעי שמגיע ממילוי ציפייה, אלא תחושת מלאות שנולדת מהיכולת להיות, להרגיש, ולאהוב גם בתוך מציאות לא מושלמת.

.

לסיכום

מערכות יחסים הן מפגש בינינו לבין האחר שמפגיש אותנו עם עצמנו. אושר נולד מהיכולת שלנו לפגוש את עצמנו ואת האחר מותן מודעות, אהבה וחמלה.

כאשר אנו משחררים היצמדות, לוקחים אחריות על רגשותינו, ומבקשים את מה שאנחנו צריכים בכנות, אנחנו יוצרים קשרים מקרבים ואוהבים, ומפתחים תחושת מלאות פנימית שמגיעה מהיכולת להיות, להרגיש, ולאהוב.

שלושת המרכיבים יחד – מעבר מהיצמדות לאהבה, מהשלכה והאשמה למודעות ואחריות, ומציפייה לסיפוק פנימי – מציעים דרך עדינה אך עמוקה לחוות מערכות יחסים בריאות, מקרבות ומשמעותיות.

מאחלת לכולנו לחיות במערכות יחסים קרובות, מיטיבות ומאושרות.