סוף טוב - הכל טוב

אלול | על סיומה של שנה, התבוננות וחמלה לקראת השנה החדשה

חודש אלול מזמין אותנו לעצור, להתבונן בשנה שחלפה ולפגוש גם את מה שלא היה כפי שרצינו, בעיניים טובות ובחמלה. במאמר נבחן את המשמעות של "סוף טוב" לא כמצב שבו הכול הסתדר, אלא כיכולת להגיע אל סוף השנה בטוב, ללמוד ממה שהיה ולשחרר את מה שאינו משרת אותנו עוד. דרך התבוננות פנימית וחשבון נפש חומל ולא מתחשבן נוכל להיכנס לשנה החדשה ממקום מודע, שלם וקרוב יותר לעצמנו.

סוף שנה הוא בדרך כלל זמן של סיכומים. אנחנו מסתכלים לאחור ובודקים מה השגנו, מה הצלחנו לקדם, מה השתנה בחיינו ומה עדיין לא קרה כפי שרצינו. כמעט באופן טבעי אנחנו מחלקים את השנה ל"טוב" ול"לא טוב": הדברים שהצליחו מקבלים מקום של הצלחה, ואילו הדברים שלא הסתדרו הופכים לאכזבות, לכישלונות או לדברים שהיינו שמחים להשאיר מאחור.

אבל אולי אפשר להתבונן בסוף השנה בדרך אחרת?

הכותרת "סוף טוב, הכול טוב" יכולה להישמע כמו אמירה אופטימית, כמעט נאיבית: אם רק נבחר לראות את הטוב, הכול יהיה טוב. אלא שלא זו הכוונה. החיים אינם תמיד טובים, ולא כל מה שקורה לנו הוא דבר שהיינו בוחרים בו. יש אובדנים, אכזבות, מערכות יחסים שמכאיבות, חלומות שלא מתגשמים ושנים שבהן המציאות אינה דומה כלל למה שקיווינו.

השאלה שאני רוצה להציע היא אחרת: לא האם הכול היה טוב, אלא האם אנחנו יכולים לבוא אל הסוף בטוב.

כלומר, האם אנחנו יכולים לפגוש את השנה שהייתה בלי התנגדות מתמדת למה שלא רצינו שיקרה, בלי להיאחז רק במה שהצליח ובלי להגדיר את עצמנו דרך המקומות שבהם נכשלנו. האם אנחנו יכולים לעצור, להתבונן במה שהיה, ולגלות שגם בתוך הדברים שלא היו נעימים יש משהו שאנחנו יכולים לראות, להבין ולקחת איתנו הלאה.

בין טוב ורע לנעים ולא נעים

אחד הדברים שדרך המיינדפולנס מאפשרת לנו לעשות הוא להבחין בין החוויה עצמה לבין הפרשנות שאנחנו נותנים לה. במקום למהר לסמן חוויה כ"טובה" או "רעה", אפשר להתחיל להתבונן בה דרך הבחנה פשוטה יותר: נעים ולא נעים.

ההבחנה הזאת משמעותית, משום שמשהו שאינו נעים לי אינו בהכרח דבר רע עבורי.

חוויה לא נעימה יכולה להצביע על מקום בחיים שאינו מדויק עבורי. היא יכולה לחשוף דפוס שאני מתקשה לראות, צורך שלא נתתי לו מקום, פחד שמנהל אותי או דרך שבה אני מתנהלת ואינה משרתת אותי עוד. היא אינה חייבת להפוך מיד ל"שיעור" או ל"דבר לא טוב שקרה לי", אבל היא יכולה להפוך להזמנה להתבוננות.

נניח, למשל, שמערכת יחסים מסוימת בחיי מלאה במאבקים ובחוסר הבנה. התגובה הראשונה יכולה להיות: הקשר הזה לא טוב לי, ואני רוצה להשאיר אותו מאחור. לפעמים זו אכן המסקנה הנכונה. אבל לפני שאנחנו ממהרים להסיק אותה, אפשר לשאול שאלות נוספות: מה קורה לי בתוך מערכת היחסים הזאת? מה אני מבקשת ולא מצליחה לבקש? האם אני מתלוננת שלא מבינים אותי, ובו בזמן מתקשה להבין את האדם שמולי? האם משהו בחוסר ההבנה החיצוני פוגש חוסר הבנה שלי את עצמי?

השאלות האלה אינן באות כדי להאשים אותנו בקיומו של הקושי. להפך. הן מאפשרות לנו להפסיק להיאבק רק במה שנמצא בחוץ ולהתחיל לראות מה קורה גם בתוכנו.

כך גם לגבי תחומים אחרים בחיים. לפעמים אנחנו חווים חוסר הצלחה מקצועית או כלכלית ומתאכזבים. אבל כאשר אנחנו מעזים להתבונן עמוק יותר, אנחנו עשויים לגלות שלצד הרצון המודע שלנו להצליח יש בתוכנו גם פחד מהצלחה: פחד מאחריות, מחשיפה, מהצורך להוכיח את עצמנו או מהאפשרות שיום אחד נגלה שאנחנו לא ראויים לכל מה שהשגנו. אין פירוש הדבר שכל כישלון נובע מפחד לא מודע, אבל האפשרות להתבונן גם בכיוון הזה יכולה לפתוח משהו שהיה נסתר מאיתנו.

האם השנה באמת הייתה שונה?

אחת הסיבות לכך שהתבוננות בסוף השנה חשובה כל כך היא שאנחנו יכולים בקלות לדמיין שהשינוי נמצא תמיד בשנה הבאה. אמירות כמו:

• השנה הזו הייתה קשה, אבל בשנה הבאה יהיה אחרת.
  

• השנה לא הצלחתי לעשות את מה שרציתי, אבל בשנה הבאה אעשה זאת.
  

• השנה שוב נתקלתי באותה בעיה, אבל בשנה הבאה כבר אדע להתמודד איתה.
  

אלא שלפעמים השנים מתחלפות, ואנחנו נשארים באותו מקום.

אני נזכרת בחוויה שהיתה לי כשעזרתי לחברה ל"שחרר" חפצים במעבר דירה, ונתקלנו בארגז מלא יומנים ישנים. היא פתחה יומן מלפני כחמש עשרה שנה, אחר כך אחד מלפני עשר שנים ואחר כך אחד מלפני חמש שנים. להפתעתה, היא גילתה שהרבה ממה שכתבה היה כמעט זהה: אותן תלונות, אותם חלומות, אותם רצונות ואותם קשיים. ומה שהדהים אותי שגם לי בתהליך שחרור דומה שעשיתי עם יומנים שלי התגלתה לי אותה תופעה. הזמן עבר, אבל דפוסים מסוימים נשארו.

וזו אולי אחת השאלות החשובות ביותר שאפשר לשאול בסוף שנה: מה באמת השתנה בי?

לא רק מה השתנה בחיים שלי, אלא מה השתנה באופן שבו אני רואה את החיים שלי. כי שינוי חיצוני אינו בהכרח שינוי פנימי. אם אני נכנסת לשנה חדשה עם אותה נקודת מבט, אותם פחדים ואותם דפוסי תגובה, ייתכן מאוד שאפגוש שוב את אותם הסיפורים, גם אם התפאורה תהיה אחרת.

השינוי מתחיל לעיתים קרובות לא בכך שהמציאות משתנה, אלא בכך שמשהו באופן שבו אני פוגשת אותה משתנה.

אלול כמרחב של רחמים

אולי משום כך חודש אלול הוא זמן מתאים כל כך להתכנסות ולהתבוננות.

יש משהו יפה במילה "רחמים", הקשורה למילה "רחם". הרחם הוא מקום שבו חיים חדשים יכולים להתפתח ולהבשיל בתוך סביבה מוגנת, חמה ומזינה. הוא אינו מקום של הישגים. אין בו צורך להוכיח דבר. יש בו זמן.

אפשר לחשוב על אלול כעל מעין רחם תודעתי כזה: מרחב שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו לעצור, להבשיל ולהתכונן למשהו חדש.

אבל רחמים אינם רחמנות. רחמנות עלולה להחזיק אותנו במקום של חולשה: "אוי, כמה קשה לי, ולכן אני לא מסוגלת". חמלה היא דבר אחר. היא מאפשרת לי לראות את הקושי שלי בעיניים טובות, ובאותה נשימה לא לוותר על היכולת שלי לצמוח.

חמלה אומרת: אני רואה את מה שכואב לי. אני מבינה מדוע קשה לי. ואני עדיין כאן. אני לא נוטשת את עצמי בגלל המקומות שבהם לא הצלחתי להיות כפי שרציתי.

אולי זו גם משמעות נוספת שאפשר למצוא במושג "הימים הנוראים". במקום לפגוש אותם כימים של פחד, ביקורת וחשבון נפש נוקשה, אפשר לראות בהם ימים שבהם אנחנו מוזמנים לראות. לראות את עצמנו כפי שאנחנו. לראות גם את המקומות שאנחנו מעדיפים שלא לראות. ולנסות לעשות זאת בעיניים טובות.

חשבון נפש מתחשב ולא מתחשבן

בהקשר הזה אני אוהבת במיוחד את הסיפור על רבי זושא מאניפולי, אמר פעם שכבסוף ימיו כשיגיע לשמים לא ישאלו אותו מדוע לא היה משה רבנו, אלא מדוע לא היה זושא.

יש במשפט הזה תזכורת פשוטה ועמוקה: חשבון נפש אינו אמור להיות מבחן שבו אני משווה את עצמי לאדם אחר או לדמות אידיאלית של מי שאני חושבת שעליי להיות.

הוא יכול להיות חשבון נפש מתחשב.

מתחשב במי שאני, בדרך שעברתי, בנסיבות שבהן פעלתי, בכוחות שהיו לי ובמקומות שבהם עדיין קשה לי. לא כדי לפטור את עצמי מאחריות, אלא כדי שאוכל לקחת אחריות בלי להפוך אותה להלקאה עצמית.

השאלה אינה רק: איפה לא הייתי מספיק טובה?

אלא גם: מי אני? מה באמת חשוב לי? מה אני רוצה לחיות? ומה מבקש עכשיו להשתנות באופן שבו אני מביאה את עצמי אל החיים?

"אם רץ לבך — שוב למקום"

יש בקבלה ובמסורת היהודית רעיון של "רצוא ושוב" — תנועה קדימה ותנועה של חזרה.

הרצוא הוא התנועה שאנחנו מכירים היטב: לרצות, להשיג, להתקדם, להגיע. יש בה חיוניות גדולה, אבל כשהיא הופכת לריצה בלתי פוסקת, אנחנו עלולים לאבד את הקשר עם עצמנו.

ואז מגיע ה"שוב".

בספר יצירה נאמר: "אם רץ לבך — שוב למקום."

אני אוהבת את המשפט הזה דווקא בהקשר של סוף השנה. כשאנחנו רצים קדימה אל הדבר הבא, אולי אנחנו צריכים מדי פעם לשוב אל המקום.

אל הנשימה.

אל הגוף.

אל מה שקורה עכשיו.

אל המקום הפנימי שממנו אפשר לראות בצורה בהירה יותר מה באמת מתרחש.

גם המדיטציה היא במובן מסוים תנועה כזאת. אנחנו יושבים, עוצרים את המרוץ, ושבים שוב ושוב אל הנשימה, אל הגוף, אל הרגע הזה. לא כדי להפסיק את החיים, אלא כדי לחזור אליהם ממקום נוכח יותר.

לוותר לעצמי או לוותר על עצמי?

יש הבדל נוסף שנראה לי חשוב בהתבוננות הזאת: ההבדל בין לוותר לעצמי לבין לוותר על עצמי.

בסוף יום ארוך אני יכולה לומר: אין לי כוח, אני מוותרת לעצמי. לפעמים זה בדיוק מה שנכון לעשות. לנוח, לאפשר לעצמי להיות עייפה, לא לדרוש מעצמי יותר ממה שאני יכולה לתת.

אבל יש פעמים שבהן מה שאני קוראת לו "לוותר לעצמי" הוא למעשה ויתור על עצמי.

אני לא מכינה לעצמי אוכל שמזין אותי כי אין לי כוח. אני לא עושה פעילות גופנית כי אין לי כוח. אני לא עוצרת להתבונן במה שקורה לי כי יותר קל להישאב להסחות דעת.

הפעולה עצמה יכולה להיראות כמו הקלה, אבל לפעמים מאחוריה מסתתר ויתור על משהו עמוק יותר שאני רוצה עבור עצמי.

חמלה אינה תמיד הבחירה הקלה ביותר.

לפעמים חמלה היא דווקא להכין את הארוחה שאני יודעת שתעשה לי טוב. לצאת להליכה קצרה. לשבת כמה דקות בשקט. לעשות את הדבר הקטן שאני יודעת שיעזור לי לחזור לעצמי, גם אם כרגע מתחשק לי רק לברוח.

זה אינו מאבק בעצמי.

זו דרך לומר לעצמי: אני חשובה לי.

להגיע אל סוף השנה בטוב

אולי בסופו של דבר זו ההזמנה של אלול.

לא לנסות לסכם את השנה בציון.

לא להחליט אם היא הייתה שנה טובה או שנה רעה.

אלא לעצור ולהסתכל.

לראות מה היה נעים ומה היה לא נעים. לראות מה הצליח ומה לא. לראות איפה שמחנו ואיפה כאב לנו. לזהות את הדפוסים שחזרו על עצמם. לפגוש את כל זה בלי להוסיף על הקושי גם שיפוט וביקורת, ולשאול מה הם יכולים ללמד אותנו על עצמנו.

אנחנו לא יכולים לשנות את כל מה שקרה השנה. אין לנו שליטה על כל האירועים ועל כל האנשים שהיו חלק ממנה. אבל יש לנו אפשרות לבחור איך לפגוש את מה שהיה, מה לראות בתוכו, ומה לקחת ממנו הלאה.

אולי סוף טוב אינו סוף שבו הכול הסתדר.

אולי סוף טוב הוא סוף שבו אני יכולה להסתכל על מה שהיה, גם על מה שכאב, ולומר:

אני רואה.

אני מבינה קצת יותר.

אני לוקחת איתי את מה שלמדתי.

ואת מה שכבר אינו משרת אותי — אני יכולה להתחיל להניח.

ואז, כשהשנה החדשה מגיעה, אני לא נכנסת אליה מתוך ניסיון לברוח מהשנה שהייתה.

אני נכנסת אליה מתוכה.

עם מה שלמדתי. עם מה שהתבהר. עם מה שהבשיל.

ועם לב קצת יותר רך, קצת יותר חומל, וקצת יותר קרוב למקום שלי. מאחלת לכולנו לסיים את השנה בטוב ולהתחיל שנה טובה יותר.